ככול שהמחקר של מחלת הפסוריאזיס הולך ומעמיק, כך הולכת ומתבהרת התמונה לפיה הפסוריאזיס היא לא רק מחלת עור כרונית העומדת בפני עצמה, אלא מחלה שעלולות להתלוות אליה תחלואות נלוות רבות ומגוונות. בהתאם לכך, יותר ויותר רופאים ומרכזים רפואיים מתייחסים אליה כיום כמחלה רב מערכתית.
במרכז הרפואי תל אביב למשל פועל כיום מרכז לטיפול בחולי פסוריאזיס הכולל בנוסף לרופאי עור, גם מומחים למחלות מפרקים, פנימאים, פסיכולוגים, תזונאים ופסיכולוגים.
במאמר זה נעסוק באופן שבו המחלה משפיעה על נפשם של החולים, אך על קצה המזלג חשוב לציין כי בנוסף לתסמינים העוריים המהווים נטל נפשי כבד בפני עצמם, כעשרים אחוז מהחולים בפסוריאזיס סובלים ממעורבות מפרקית (דלקת מפרקים פסוריאטית) ובנוסף קיימת שכיחות גבוהה של מחלות מעיים דלקתיות, תחלואה קרדיווסקולרית ותסמונת מטבולית בקרב החולים.
ההשפעה הפסיכולוגית של מחלת הפסוריאזיס
הן מראה הנגעים העוריים, הן הגרד העז והן הכאבים שמהווים את מנת חלקם של חולי הפסוריאזיס, עלולים להשפיע לרעה על התפקוד היומיומי של החולים ועל התפקוד החברתי שלהם. בנוסף לכך, כל אלו עשויים להשפיע לרעה על מצבם הנפשי של החולים ולהוביל למבוכה, חרדה ואפילו דיכאון. במצב שבו ישנם נגעים הנראים לעין באזורי עור חשופים, עשויה להתפתח אי נוחות חברתית חמורה ובמקביל הדימוי העצמי וההערכה העצמית עלולים לסבול פגיעה קשה.
נראה כי ככול שהמחלה חמורה יותר וככול שהנגעים מפושטים יותר, כך הפגיעה בתדמית הגוף של החולה קשה יותר בהתאמה. סך הכול נראה כי 40% מהחולים סובלים מפגיעה בתפקוד היומיומי ובקרב שליש מהחולים ניתן לאבחן תסמינים של הפרעת חרדה. לפי מחקרים רבים שנערכו בתחום זה נראה כי שישים אחוז מחולי הפסוריאזיס מדווחים על תסמיני דיכאון, שבעה אחוז מהחולים שנזקקו לאשפוז ביצעו ניסיון התאבדות ו- 2.5 אחוזים מהחולים המטופלים באופן אמבולטורי מנסים לשלוח יד בנפשם.
הפרעות פסיכיאטריות בחולים קטינים
במחקר חדש יחסית, אותרו משתתפים קטינים החולים בפסוריאזיס המתגוררים בארצות הברית, כאשר לכל אחד מהחולים הותאמו חמישה משתתפים באותו הגיל והמגדר שנכללו בקבוצת הביקורת. סך הכול נלקחו נתונים מ- 7404 חולי פסוריאזיס ומ- 37020 קטינים ללא פסוריאזיס. גיל האבחנה הממוצע של המשתתפים בקבוצת הניסוי היה 11.4 שנים.
שיעור הלוקים בהפרעות פסיכיאטריות בקרב החולים היה גבוה יותר בקבוצת הניסוי בצורה מובהקת סטטיסטית. ההפרעות שנבדקו הן הפרעה דו קוטבית, הפרעות חרדה ודיכאון. מניתוח הנתונים עולה כי הסיכוי ללקות בהפרעות פסיכיאטריות גבוה יותר בקרב חולי פסוריאזיס ובנוסף נמצא כי שיעור הטיפולים התרופתיים הפסיכיאטריים היה גבוה יותר בצורה משמעותית בחולי הפסוריאזיס, בדגש על נוגדי חרדה ותרופות אנטי דיכאוניות.
מה הן ההשלכות היישומיות של הידע שהצטבר בנושא עד כה?
מאחר ואין כל ספק שמחלת הפסוריאזיס מהווה גורם סיכון להפרעות פסיכיאטריות, הרי שחשוב ביותר להעלות את המודעות לנושא לא רק בקרב רופאי העור אלא גם בקרב החולים ובני משפחותיהם. כמו כן מומלץ ביותר לדאוג לתמיכה הנפשית במסגרת המתאימה למטופל באופן אישי מיד עם קבלת האבחנה וזאת על מנת שניתן יהיה למזער את הסיכוי להתפתחות של תחלואה נפשית ולאבחן התפתחות של בעיות נפשיות בשלב כמה שיותר מוקדם.
יש לציין כי לא תמיד התחלואה הפסיכיאטרית מאובחנת, שכן לא אחת הבעיות הנפשיות שמציגים החולים לא מספיקות בשביל לענות על הקריטריונים של הפרעה מלאה. בנוסף לכך, במקרים רבים פוטרים המטפלים את המצוקה הנפשית ומתייחסים אליה כבעיה חולפת ולא כבעיה חמורה שיש לטפל בה בנפרד מהמחלה הראשונית.
